פסק-דין בתיק עפ"ת 15838-02-12

לפניי ערעור על חומרת העונש שגזר בית משפט תעבורה מרכז ביום 24.1.12 על המערער בתיק ת"ד 2899-01-10 (כב' השופטת מגי כהן), לאחר שהמערער באמצעות בא-כוחו חזר בו מכל טענותיו לעניין הכרעת הדין.

המערער הורשע לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של אי האטה לפני מעבר חצייה, עבירה על תקנה 52(6) לתקנות התעבורה, אי מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חצייה, עבירה של נהיגה רשלנית, עבירה בניגוד לסעיף 62(2) + סעיף 38(2) לפקודת התעבורה, עבירה של גרימת חבלה של ממש בניגוד לסעיף 38(3) לפקודת התעבורה.

העונש שגזר בית משפט קמא על המערער: קנס בסך 1,200 ש"ח, פסילת רישיון נהיגה בפועל למשך 6 חודשים בניכוי 60 יום פסילה מנהלית, 3 חודשי פסילה על תנאי ל-3 שנים.

לטענת ב"כ המערער, בית המשפט החמיר יתר על המידה ויש להפחית את תקופת הפסילה שהוטלה על המערער ובנימוקים לקולא נטען כי התאונה הייתה בלתי נמנעת, יש ליתן משמעות לריצה הפתאומית של הילד אל מעבר החצייה, לא מדובר במקרה הקלאסי בו אדם עובר מעבר חצייה והנהג פוגע בו אלא עומד רכב המסתיר למערער את מעבר החצייה.

בנוסף, לא הייתה פגיעה חמורה בהולך הרגל אלא במדרג הנמוך, עברו של המערער אינו מכביד, 27 הרשעות על פני ותק נהיגה מאז שנת 1988.

עוד נטען כי רישיון הנהיגה משמש לפרנסה. המערער טכנאי שירות נייד בתקשורת ומיזוג וצריך לנוע ממקום למקום ומאתר לאתר.

עוד נטען כי זה המקום שבו יש להסתפק ב-3 חודשי פסילה שהוא עונש המינימום.

ב"כ המשיבה מבקש שלא להתערב בעונש שגזר בית משפט קמא.

לגופו של עניין, דין הערעור להידחות.

בית משפט בהכרעת דין מנומקת ומפורטת התייחס למהירות נסיעתו של הנאשם שהייתה פחות מ-50 קמ"ש, לחובתו בהתקרבותו למעבר חצייה, להתנהגותו של הולך הרגל, לרכב שחנה באזור מעבר החצייה, לחובות המוטלות על הנהג על פי הפקודה והתקנות, דחה טענת המערער כי מדובר בתאונה בלתי נמנעת וציין חובתו של המערער להתכונן להתקרבותו למעצר חצייה, להתאים את מהירותו למצב הקיים, להאט ולעצור לפי הצורך לפני מעצר החצייה ולצפות כי הולך רגל יחצה את הכביש או יתפרץ אליו פתאום.

לעניין מידת החבלה שנגרמה להולך הרגל, אכן מדובר בחבלה מינורית.

בית משפט קמא נתן דעתו ל-24 שנות ותק נהיגה, ל-27 הרשעות קודמות, להעדר תאונות בעברו, למעט זו נשוא הערעור.

ככלל, בית משפט בערכאות ערעור ימנע מלהתערב בשיקול דעתו של בית משפט קמא מקום שלא נפלה טעות מהותית בגזר דינו, זאת גם אם בית המשפט היה פוסק אחרת.

רק טעות או חוסר סבירות קיצונית, בהטלת העונש, יש בהם כדי להצדיק התערבות בית משפט של ערעור (ראה ע"פ 3332/91 מדינת ישראל נ' יצחק סבג, פד"י נו(1) 437).

לא מצאתי כי נפלה טעות או חוסר סבירות קיצונית בגזר הדין של בית משפט קמא המצדיק התערבות ערכאת הערעור.

הערעור נדחה.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום,  י' ניסן תשע"ב, 02 אפריל 2012, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: